קיצור תולדות הג'אז
ג'אז הוא ז'אנר מוזיקלי שהתחיל את דרכו בארה"ב בראשית המאה העשרים - הוא גם נקרא "המוזיקה הקלאסית של ארה"ב".
מקור הג'אז במפגש שבין המוזיקה האירופאית שהייתה בעלת מקצב מרובע ובעלת הרמוניה, עם המוזיקה של השחורים שהובאו על ידם כעבדים במאה ה-17, מוזיקה שהייתה חסרת הרמוניה ובמבנה המבוסס על "שאלה-תשובה" (בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת...).
למעשה, בעלי-עבדים רבים לא הרשו לעבדים לדבר בינהם ולכן השירה הייתה דרך התקשורת העיקרית ואף היחידה שלהם והם פיתחו דרכים וקודים כדי להעביר מסרים דרך השירה כמו גם להביע מסרים של אמונה דתית.
שורשי הג'אז הם הבלוז, הרגטיים, המארש ושירי העבודה של השחורים כמו גם גוספל ומוזיקה אפריקנית. מרכיבים מכל אלה חברו יחדיו ויצרו את סגנון הג'אז הראשון - דיקסילנד.
הרגטיים שפרח בסוף שנות ה 1980 ושאחד היוצרים המוכרים שלו הוא סקוט ג'ופלין היה מרוכז במיסורי. הכוונה ב"רגינג" זה בעצם למשוך צלילים מסוימים בשיר, דבר שעד אז לא נעשה.
מקור השם דיקסילנד הוא בתזמורת הג'אז של דיקסילנד (שכונה בניו אורלינס) שהייתה הראשונה להקליט ג'אז. למרות זאת, ג'אז נוגן גם לפני דיקסילנד וראשיתו בעצם בתזמורות כלי הנשיפה של ניו אורלינס.
בתחילת דרכו הג'אז התפתח לאט, הקלטות רבות לא יצאו לפני שנות ה-20 והג'אז לא היה נפוץ במיוחד. בשנות ה20 הייתה פריחה כלכלית ואנשים יכלו להוציא יותר על בידור, למשל מופעים ויציאות ועל מוצרי בית – למשל רדיו ותקליטים וכך הוגדלו נתיבי ההפצה של הג'אז.
הסגנון אשר הביא את הג'אז לקחת חלק גדול בתרבות האמריקאית היה הסווינג, החל משנות ה-30 ובשנות ה-40. הסווינג, אשר נוגן בדרך כלל על ידי ביג בנדס, היה בעצם מוזיקה לריקודים, ולכן נגישותו לקהל הייתה גדולה. התורמים החשובים ביותר לסגנון זה היו הפסנתרן, מלחין ומנהיג הלהקה דיוק אלינגטון, החצוצרן ומנהיג הלהקה לואי ארמסטרונג הפסנתרן ארט טאטום והסקסופוניסט קולמן הוקינס.
עם הפיכת הסווינג למוזיקת פופ, בעיקר בשנות ה-40, יצאו מספר נגנים מהזרם המרכזי והחלו לנגן בדרך שונה לגמרי. מוזיקאי הג'אז ביקשו להעלותו מעל דרגת "מוזיקה לריקודים" ועל כן פיתחו את הג'אז למקומות מורכבים בהרבה, פחות נגישים לקהל הרחב ושיש בהם מרכיב חזק של אמנות ושל תפיסת נגן הג'אז את עצמו כאמן יוצר. הם פעלו במועדונים קטנים, ניגנו ג'אמיםבשעות הלילה המאוחרות. הרכב הנגנים השתנה - לא עוד ביג בנד, אלא להקה קטנה של ארבעה עד שישה נגנים, שלושה מהם כיחידת קצב והשאר בדרך כלל כלי נשיפה.
קשה מאוד להגדיר מהו בדיוק ג'אז, אך ניתן לומר בביטחה כי האילתור הוא חלק מהעניין. אילתור היה והינו אלמנט הכרחי במוזיקה האפריקאית ובמוזיקה האפרו-אמריקאית. בכל אופן, הצורה המסוימת שבה מאלתרים השתנתה עם הזמן. מוזיקת הפולק בלוז הייתה לעתים קרובות מבוססת על תבנית של שאלה ותשובה, והאילתור התבטא במילים, במוזיקה, או בשניהם. בדיקסילנד, מוזיקאים נהגו לאלתר מלודיה מסוימת כאשר אחרים מנגנים מלודיה אחרת ש"תלך" לצידה. בתקופת הביג בנד והסווינג, ניגנו בדרך כלל מוזיקה מתווים ופרטיטורות מדויקות, אולם, במקרים רבים ניתנה הבמה לנגן אחד שיעמוד ויאלתר סולו קצר. לבסוף, מתקופת הביבופ ואילך, האילתור תופס את מרכז הבמה, כאשר רוב תשומת הלב ממוקדת בסולואים חכמים ומרגשים. בקטעי ביבופ, המלודיה הכתובה (הד) מנוגנת פעם אחת, ולאחריה הסולנים מאלתרים לאורך קורוסים רבים על מהלך האקורדים הבסיסי.
רבים מכנים את הג'אז "המוזיקה הקלאסית של ארצות הברית", אך בהשוואה למוזיקה קלאסית ניתן להבחין בראש וראשונה בחופש שיש לנגן הג'אז להביע את עצמו בתוך ההרכב. הדרך שבה אמור נגן הג'אז להביע את עצמו משתנה עם סגנון הג'אז הספציפי שאותו מנגנים, אולם אף בסגנון הג'אז החופשי אין הנגן פטור מהקשבה לנגנים שמסביבו והשארת מרחב מספיק להבעה העצמית של שאר הנגנים. הג'אז במובן זה הוא צורת אומנות חברתית ודמוקרטית יותר מהמוזיקה הקלאסית
ניתן להזמין אותנו לבצע הרצאה שעוסקת בנושא של מאמר זה, תוך שילוב של נגינה חיה של שירים תקופתיים והדגמות של כלים וסגנונות
ראה עוד
ראה עוד
דוקטור ג'אז
Create a free website with
Weebly
